בוקר סתווי אחד הסתכלתי בטלפון, ראיתי שההודעה ששלחתי לא התקבלה ונכנסתי להסטריה.
אחרי אוקטובר השנה הכל רגיש, אין באמת נורמלי יותר, אז מותר קצת רגשות בווליום גבוה, חשבתי.
מצד שני אם הטלפון שלו סגור זה אומר רק 3 דברים- או שהוא חסם אותי או שקרה לו משהו או שיצא לטיול לעזה.
מיד פסלתי את 2 הסעיפים הראשונים והתחלתי במה שאני הכי טובה – דאגה וסיפורי אימה בראש, לקח כמה ימים וגם הבטן הצטרפה לחגיגה.
כל הכלים שעבדו לי הפכו לישנים, כמו גרסת מחשב לא עדכנית.
הבנתי שזה הזמן שוב לצאת למסע החיפוש אחרי עוגנים נוספים.
אי אפשר שגם אבא וגם אמא יעלמו לילדים בו זמנית
החלטתי כמה דברים- לנסות כלים חדשים שמזדמנים לי בדרך ולהתבונן מה מהם משפר את ההרגשה.
שמתי לב שאחרי טיול עם כלב בשדות, כשאת רוב הטיול אני עושה יחפה, תמיד חזרתי הביתה במצב רוח יותר טוב ממה שיצאתי.
באותה תקופה, כדי למנן את החדשות הקשבתי למלא פודקסטים.
אחד הפודקאסטים דיבר על התקרקעות.
התחלתי לחפש, מצאתי מחקרים על דלקות שונות בגוף לבין הליכה או שהייה על אדמה.
גם מאזן דלקת, גם משפיע על מצב רוח וגם נגיש ובחינם.
לקחתי את הכלי ושמתי בסל.
התחילו גשמים ראשונים, הטבע התחיל להתעורר ושמתי לב שאחרי כל גיחה לחורשה, יער, פארק משהו בתוכי נרגע.
נזכרתי בלימודי ליקוט, איך אחרי חצאי ימים בטבע תמיד חזרתי עם ניצוץ בעיניים ושקט בראש.
שוב נזכרתי בכלי, הפעם מיפן , שמכונה מקלחת יער.
לפי מחקר יפני שקראתי, שהייה ביער פעם בחודש, למשך 4 שעות גרמה למערכת החיסון לייצר יותר תאים בשם NK ובכך לחסל תאי סרטן ולאזן דלקת.
אפשר להסתובב לאט, לשבת לפיקניק, לא חייבים בכלל לעשות מסלול הליכה.
יער הפך להיות כלי נוסף שאספתי לסל.
בעולם שלנו יש צורך כל הזמן להיות בעשיה.
אולי זה בגלל החינוך, אולי בגלל החשש לפגוש את הריק.
מה שנוצר בסוף זאת הרבה עשיה לשם עשיה.
כזאת שלא מקדמת, רק אוכלת זמן.
עשיה סתמית מעייפת, היא לא מרפאת, לא יוצרת.
המוח חייב גלי אלפא או במילים אחרות מדיטציה.
זה יכול להיות בתנועה, גם תוך כדי שטיפת כלים אם נהיה בנוכחות.
אני מצאתי שעובד לי להיות במים בים ותיפוף בתוף. (אספר על זה בפוסט נפרד)
כל אחד יכול למצוא מה מכניס אותו למצב בו הוא לא מתכנן, לא חושב ושוכח כמה כלים נשארו בכיור.
ככל שהשתמשתי ביותר כלים הבטן הלכה ונרגעה.
החלטתי שהקשבה וליקוט של מה שרלוונטי הם כנראה הדרך כרגע.
ההפך מקיבוע וקבוע.
