מחשבות שמשנות גישה ממחלה להחלמה

לפני כשנה ישבתי על מיטת בית חולים בשעת בוקר מוקדמת והתבוננתי בזריחה. שעה יפה עם צבעי שמיים קסומים . לרוב אלה לא השעות בהם אני ערה, אבל סדר היום של בית החולים ביחד עם קוקטייל תרופות לוריד שינו את הסדר. בשעה כזאת המוח עוד לא ממש ער, המחשבות של המודע עוד לא מספיקות לחדור ומתפנה מקום לאינטואיציה, לתחושות בטן. ביטוי מצחיק בהתחשב בעובדה שהמיקום הנוכחי שלי בגלל אותה בטן. 

נזכרת שכעסתי על הגוף, המון שנים כעסתי – איך עשית לי את זה? למה אי אפשר לסמוך עליך? מעצבן, דופק לי את החיים. שנים שניסיתי להתעלם מהעובדה שהבטן צריכה חיבוק, הבנה, קצת עזרה. הרי חינכו אותי שאם כואב, אז צריך לקחת את עצמך בידיים (זה הביטוי המדוייק) ולהמשיך הלאה, להוסיף חיוך ולגמרי לנתק את המוח מהגוף. 

שנים של ניסיונות למצוא את מי שיציל אותי כדי להגיע למסקנה שאני ורק אני יכולה לעשות את זה.

 לפעמים צריך להעזר באנשי מקצוע שונים, כאלה שרכשו את האמון, אבל בעיקר להקשיב למה שהבטן אומרת. 

לאט לאט המחשבות מתבהרות לכיוון של תקווה ומכאוס מוחלט מתחיל להווצר לו שביל. 

למדתי פעם באחת ההתמחויות שמתעסקת במוח שאם נשאל שאלות נכונות התת מודע יספק לנו תשובות. אז התחלתי לתשאל את התת מודע. 

אם היה ילד שאיבדו בו אמון, מה היה עוזר להחזיר לו תחושת בטחון? חמלה, אהבה, הכלה. אלה המילים הראשונות שצצו. יופי, מה שנשלף מיד אלה כנראה התשובות הנכונות, נזכרתי שוב מאחד השיעורים.

איך מתרגמים את המילים האלה לפעולות פרקטיות? לנוח כשהגוף מבקש, להוציא מהחיים מה שגורם לעומס, גם פיזי וגם רגשי וכמובן להכניס אוכל שיעשה נעים גם לבלוטות הטעם וגם לבטן.